<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער שני</h1>
<h2>דף כ.</h2>
[חולין ט"ז ע"א] אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז כתלוש דמי, דאמר רב המשתחוה לבית אסרו, ואי סלקא דעתך מחובר הוא, אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. לענין הכשר זרעים תנאי היא. תלוש ולבסוף חיברו לענין שחיטה מאי, פי' ולבסוף חיברו ובטלו, דומיא דהמשתחוה לבית. תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאיליו שחיטתו פסולה, פי' וקס"ד דבכותל בניין קאמר, ואפילו הכי קתני שחיטתו פסולה. ולדבריו מתני' דקתני השוחט בצור שחיטתו כשירה, בשלא ביטלו, ודחינן הכא במאי עסקינן בכותל מערה, דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאיליו, ש"מ. תא שמע נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה, ודחינן שאני סכין דלא מבטלי ליה. תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשירה, ודחינן דילמא פרושי קא מפרש מאי מחובר לקרקע, דומיא דסכין דלא מבטל ליה. וקשיא לי אהא שמעתא טובא חדא, היאך מייתי לה להאי ברייתא מסורסת פשיט (מרישא) [מסיפא] והדר ממציעתא והדר מרישא. ותו מעיקרא פשיט מינה לאיסורא והדר פשיט מינה להיתירא. ותו מאי קא מייתי מרישא להיתירא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חיברו ובטלו, והא לדידיה סופא בכותל בניין היא ואפילו הכי קתני שחיטתו פסולה, ותקשי ליה רישא לסופא, אלא על כרחו רישא בשלא בטלו ופרושי קא מפרש. ואיפשר לי לומר דכל הני (שמעתין) [תשמעין] לאו חד גברא קא מייתי להו, אלא מאן דמייתי מסופא הוה סבירא ליה דרישא ומיצעיתא [בשלא בטלו ופרושי קא מפרש, ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא] הוה מוקי סופא בכותל מערה ורישא בשל בניין ופשיט מינה להיתירא. עוד נראה לי דאף לכשתימצא לומר דחד גברא הוא ניחא, דאיהו סבר דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר, וסופא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאיליו, ועריב ותנא בהדיה צור היוצא מן הכותל כלומר בכותל בניין, ולאשמועינן דתלוש ולבסוף חיברו ובטלו כמחובר מעיקרו דמי, דאי בכותל מערה היינו קנה היוצא מאיליו ותרתי למה לי. ונעץ סכין בכותל דהיינו תלוש ולא בטלו לאשמועינן דאפילו לא בטלו לכתחילה לא ישחוט דהשוחט קתני, ואע"ג דאיכא תרתי לטיבותא חדא דלא בטלו ועוד שיש מוכיח בגופו שלא בטלו דסכין לא מבטלי ליה אינשי. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשירה לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאין מוכיח בגופו שאינו מבטלו כגון אבן וקנה אפילו הכי [כל] שלא בטלו שחיטתו כשירה. אישתכח דברייתא היא כללא לכולהו מחוברין. וכי (רמי) [דחי] ליה דסופא בכותל מערה, קא דייק ואזיל אם כן נימא איפכא ונידוק מרישא או ממציעתא דכתלוש דמי, דאימא מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה, ומסתמא מדסופא במחובר מעיקרו מציעתא למטה מינה דרגא חדא והיינו תלוש וחיברו ובטלו, וקתני שחיטתו כשירה. ודחי שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר דילמא משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדווקא בשלא ביטלו משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי. ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטילי ליה ולא אמר ליה התם בשלא בטלו, הוה משמע ליה דלכשתמצא לומר דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי, אפילו לא בטלו נמי כמחובר דמי כל שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו כסכין, ולפיכך אייתי ליה מרישא ת"ש במחובר לקרקע שחיטתו כשירה, והאי מחובר היכי דמי אי ממין המוכיח בגופו שאינו מבטלו היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי, ורישא ומציעתא חדא נינהו ופרושי קא מפרש. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל, כלומר אי אמרת בשלמא סופא בכותל בניין, רישא על כרחין בשלא בטלו ואין צריך לפרש, אלא לדידך דמוקמת לה בכותל מערה אם כן מציעתא בתלוש ואפילו בבטלו, דאי לא הוה ליה לפרושי והוא שלא בטלו. ודחי שאני סכין דלא מבטלי ליה אינשי, ואין צריך לפרש. תא שמע מרישא והא הכא דלאו בסכין, ותאני מחובר סתם ולא פירש, אלמא אפילו בטלו שחיטתו כשירה, ודחי דילמא ההיא גופא בסכין ופרושי קא מפרש. ועדיין קשה לי אי פרושי קא מפרש כשירה כשירה למה לי. ומכאן היה נראה לי לכאורה דהא דיחויא בעלמא היא ולאו דסמכא, ולא דייקינן בה כולי האי, וכיון שכן אע"ג דהא דרבא לא איפשיטא בהדיא, לכאורה ברייתא בכותל בניין כדאוקימנא מעיקרא וכמחובר דמי, ותנא כנופי קא מכניף כולהו מחוברין כדכתיבנא. ואלא מיהא לישנא דגמרא עיקר, ולישנא דגמרא הכין היא דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כתלוש דמי, וכדאוקמינא מתני' אליבא דר' ואמרינן דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, ועוד דלא דחקינן ומוקמינן מתני' בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו, וכיון דלישנא דגמרא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כתלוש דמי, לא שבקינן מאי דאיפשיטא לגמרא ותפשינן מאי דאיסתפקא ליה לרבא. הילכך כתלוש דמי ובין בטלו ובין לא בטלו לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה.
